A year had passed and the Corona Virus is still here.
The future is still unclear.
This year had passed so fast.
Who could have imagined that now it would still last.
This crisis is not temporary.
This crisis is not ordinary.
When it started I was just having a fresh start in a new place,
New life, new show , new space.
And suddenly it all stopped.
A world in a break.
The calendar was empty, all shows were cancelled, and it felt like a mistake.
“Huge mistake...”
Hugs were out,
Anxiety was in.
A year flew by
Without being seen.
I’ve just learned that we can’t plan nothing for the future ahead,
And we have to live the present even though we’re scared.
Live from moment to moment,
Just like we do on stage,
Life became like an acting class that has got no end.
שנה לקורונה
שנה עברה,
והקורונה נשארה.
ככ מהר חלפה שנה,
ואני עדיין לא מאמינה.
מי בכלל יכול היה לשער,
שהקורונה הזו הגיעה כדי להשאר...
שמשבר כזה הוא לא זמני וחולף,
משבר כזה את העולם סוחף.
משבר שלא עובר
אי אפשר לקרוא לזה בשם אחר.
את כל אחד בצורה אחרת המגיפה תקפה,
את כל אחד היא תפסה באיזושהי תקופה.
אני בדיוק התחלתי חיים חדשים בעיר חדשה,
ועד שהתרגלתי ומצאתי עבודה,
והתחלתי לעבוד על הצגה,
פתאום הכל נעצר ונפגע.
זה היה בחג פורים, חג התחפושות,
בדיוק כשהופעתי לילדים והיו מתוכננות המון הצגות,
ופתאום הכל בוטל, והיומן נותר ריק,
ואני חשבתי שזו טעות, ושמישהו וודאי צוחק.
בהתחלה הרגשתי הכי פגועה מכולם,
ומהר הבנתי שנפגע כל העולם.
עבודות בוטלו, אין תרבות, אין חיבוק,
אין מפגשים, אין חברה, יש רק ריחוק.
פחד וחרדה נכנסנו לחיינו,
ואף אחד לא ידע עד כמה הם יגזלו מזמנינו.
שנה שלמה,
שנה וכלום לא השתנה,
רק למדנו שאי אפשר לתכנן דברים לעתיד,
ולחיות את ההווה ולהתגבר על מה שמפחיד.
כמו פעם בשעור משחק למדתי עכשיו בחיים,
שלחיות על הבמה מרגע לרגע זה כלל הכללים.
