top of page
  • Herut Ashkenazi

The world had stopped

A world stood still. hallucination

I feel that I am now living in an hallucination. A quiet world. Still. It all stopped.

In a crazy time that has destroyed everything. The Korona virus  epidemic.

In any super hero movie there was no writer who could write such a screenplay. And that's the reality. It's not a three-dimensional movie. I stop for a moment to think and write. My thoughts. Thoughts about life and plans. How impossible it  is to make plans. Life is full of surprises. life is so unexpected. This was unexpected. That everything will be shut down. That Broadway will be shut down. That the whole world will be shut down.

The world stopped and I was looking on everything from the side. Like I’m in a movie. As if I were walking on an imaginary moving staircase and they all stand in front of me as statues and I’m the only one that moves.

I'm sure there's a meaning to this curfew now. Spiritual significance. Top One. We had to stop the race. stop the pursuit of the run for happiness and success in material ways and actually return to the family nest. The Small Cell. To be closed at home, isolated  just like how they lived once before. In ancient times. Maybe. Probably. But I can't be closed in one place. I was destined for freedom. Freedom is my name. I’ve always been looking for freedom. So it's a little hard for me to get this new meaning of the chaotic crisis now. No one really knows what that means. But I am trying to understand what it means to not plan. Not to be expected. Not knowing what will happen. Because the hardest thing about this epidemic is...the unknown. Not knowing what is going to happen.

And then I realize that's what I've been doing here so far. I've been living six months in New York. And I do wonder how I got up and left my country and I went without knowing what would happen. So I was  in the unknown, too. and unpredictable. But I moved to New York, which is the most vibrant city in the world, and suddenly there is no life in it. So again I don't understand how unpredictable can life be. How can you stop the culture and the plays and the social life and be isolated? I don’t know. Maybe it’s a test. To test our durability. So take a deep breath. We have to breathe and believe that it is only temporarily. Only a period you go through which will enter the pages of history, and you’ll tell about it to your grandchildren one day.

I feel like getting up and go to a coffee shop and order myself a big hot chocolate and forget everything, but it's all closed, so I can just eat a chocolate bar at home, because chocolate always gives me comfort, and remember my favorite cliché: “ life is like a box of chocolate, you can never know what will come out. “

העולם עמד מלכת.


אני חשה שאני חיה כעת בהזייה.

עולם שקט. דומם. הכל עצר מלכת. בתקופה מטורפת שהשביתה לנו הכל. מגיפת הקורונה. באף סרט גיבורי על שמחריבים בו את העולם לא כתבו תסריט כזה. ופה זה המציאות. זה לא סרט בתלת מימד. אני עוצרת רגע לחשוב, ולכתוב. מחשבות על הזמן ועל תוכניות... אי אפשר לתכנן תוכניות... החיים מלאים הפתעות. החיים ככ לא צפויים. זה לא היה צפוי. שהכל יסגר פתאום. שיסגרו את ברודווי. שיסגרו את העולם כולו. עולם עצר מלכת ואני מביטה עליו כמו מהצד. כמו בסרט. כאילו שאני פוסעת על מדרגות נעות דמיוניות וכולם עומדים מולי כפסלים ורק אני נעה. אני בטוחה שיש משמעות לעוצר הזה עכשיו. משמעות רוחנית. עליונה. היינו צריכים להפסיק את המירוץ. את המרדף אחר האושר הנכסף וההצלחה, בדרכים חומריות, ובעצם לחזור אל הקן המשפחתי. התא הקטן. להיות סגורים בבית ולא לצאת ולהבין איך חיו פעם. אולי. כנראה. אבל אני לא יכולה להיות סגורה במקום אחד. אני נועדתי לחופש. חרות זה השם שלי. תמיד חיפשתי חרות. אז קצת קשה לי לקבל את המשמעות החדשה הזו של המשבר הכפוי עכשיו. אף אחד לא יודע באמת מה המשמעות. אבל אני כן מנסה להבין את המשמעות של מה זה לא לתכנן.  לא להיות צפוי. לא לדעת מה יקרה. כי הרי מה שהכי קשה בתקופת המגיפה הזו זה אי הוודאות. אי הידיעה מה יהיה. ואז אני מבינה שזה מה שעשיתי פה עד עכשיו. אני כבר חצי שנה בניו יורק. ואני לא מאמינה. תוהה איך קמתי ועזבתי את הארץ ונסעתי בלי לדעת מה יהיה. אז גם אני הייתי בלא נודע. ובלא צפוי. אבל עברתי לניו יורק שהיא  העיר הכי שוקקת חיים בעולם, ולפתע גם בה אין חיים. אז שוב אני כבר לא מבינה כמה לא צפויים יכולים להיות החיים. איך אפשר לעצור את התרבות ואת ההצגות ואת החיים החברתיים ולהיות בבידוד? לא יודעת, אבל אולי זה מבחן. לבדוק את העמידות שלנו. לוקחת נשימה עמוקה. חייבים לנשום ולהאמין שזו תקופה. תקופה שתעבור ותכנס לדפי ההיסטוריה. ונספר עליה לנכדים. הכי מתחשק לי לקום ולצאת לבית קפה ולהזמין לי שוקו חם גדול ולשכוח מהכל , אבל הכל סגור מסביב, אז יכולה פשוט לאכול איזה שוקולד בבית, כי שוקולד תמיד מנחם ולזכור את הקלישאה הכי אהובה עלי: ״ החיים הם כמו קופסת בונבוניירה של  שוקולד. לעולם אין לדעת מה תוציא ממנה.״

5 views0 comments

Recent Posts

See All


bottom of page