I think about New York.
I love New York, even in the pandemic times. I miss the old New York..well, define old-old is what it was only three weeks ago. No more than that.
Time flies here. Time acts like crazy.
Two weeks in quarantine equals two years in regular life.
Time turns into a memory. Very fast.
From the other hand, time had stopped.
I’ve moved to New York seven months ago, and immediately fell in love with this city.
I found a job, I made myself new friends, I made me habits like going to the same coffee shop everyday and went to lots and lots of auditions.
Suddenly everything stopped. Everything was closed, I lost my job and I was locked between four walls.
Suddenly I found myself with nothing to do.
I stare in the window, the street looks so empty, and I wonder how did it happen all of a sudden.
All the world stopped.
Everyone is sitting at home thinking.
I’m thinking. I’m thinking a lot these days. I’m thinking about life. How surprising and vulnerable it can be.
And despite everything that had happened I still love this city.
I love New York even if it’s closed.
מחשבות על ניו יורק בתקופת המגיפה.
אני אוהבת את ניו יורק.
אני אוהבת אותה גם בתקופת המגיפה.
אני מתגעגעת אליה מאוד. לתקופתה הישנה.
טוב, למה כבר הכוונה בתקופתה הישנה?
מדובר בלפני שלושה שבועות בסך הכל.
הזמן הפך פה למוטיב מטורף.
הזמן פה עף.
שבועיים בתקופת הסגר שווה לשנתיים בזמן חיים רגיל.
זמן הופך לזכרון. זמן עוצר מלכת.
עברתי לניו יורק לפני חצי שנה.
התאהבתי בעיר בכל פינה.
מצאתי עבודה, חברים, יצרתי הרגלים קבועים.
הלכתי לאודישנים, היו לי בתי קפה אהובים.
ופתאום הכל נסגר, ונכלאתי בין ארבעה קירות.
פתאום אני לא יודעת מה עם עצמי לעשות.
בוהה בחלון. הרחובות ריקים.
תוהה איך הכל קרה תוך רגעים ספורים.
בעולם כולו בו זמנית כולם סגורים.
כולם לא זזים מהבית, לא יוצאים. כמו ביום כיפור אחד ארוך ומתמשך.
ובבית אתה יושב, חושב ומתכנס בעצמך.
חושב הרבה. אני חושבת המון בימים אלה.
חושבת על כמה החיים מפתיעים.
וחושבת כמה למרות כל מה שקרה אני עדיין אוהבת את ניו יורק.
יושבת מול החלון ומביטה בניו יורק הסגורה.
ברחוב שלי נשארה פיצריה אחת פתוחה, שעושה רק משלוחים אבל עדיין פעילה.
ואני אוהבת להביט בה מן החלון. היא משמחת אותי.
אני יושבת מול החלון ורואה אור בפיצה. אור שמאיר את הלב. אור בקצה המנהרה. אור שנותן שביב של תקווה, שהחיים ההומים של העיר יחזרו אליה בתום המגיפה.
Comments